בזמן שאנחנו, המבוגרים, עסוקים בלוגיסטיקה של הקיץ, הילדים נפרדים מהאנשים שהיוו עבורם עוגן, הגנה ובית במשך חודשים ארוכים: המורה, הגננת, הסייעת או המשלבת. בפסיכולוגיה קוראים לתופעה הזו "אובדן לא מוכר" (Disenfranchised Grief) – ואם יש לכם ילדים במערכת החינוך, זה פוסט שאתם פשוט חייבים לקרוא.

חזרנו לשגרה — אך הלב עדיין זוכר. אחרי תקופה ארוכה של מלחמה, חרדה ושיבוי, ילדים רבים ומשפחותיהם מתמודדים עם חזרה שמרגישה לעיתים זרה ולא טבעית. כמטפלת באמנות, אני פוגשת מדי יום ילדים שהגוף שלהם חזר הביתה — אבל הנפש עוד מעכלת את מה שעבר. זה נורמלי. וזה ניתן לריפוי.

מאמר מעמיק ונגיש המסביר כיצד עבודה באומנות יכולה להרחיב את חלון הסיבולת (Window of Tolerance) בתקופות של דחק מתמשך. המאמר מציג את השפעת המציאות הלחוצה על מערכת העצבים של הורים, ילדים ומטפלים, ומתאר כיצד יצירה מאפשרת ויסות רגשי, הפחתת עוררות וחיזוק החוסן הפנימי. כולל תרגילים פשוטים ליישום בבית או בטיפול, והזמנה לסדנאות היצירה הרגשית של סטודיו אושי.

הלגו, אחד החומרים המוכרים ביותר מעולם הילדות, נכנס בעשורים האחרונים גם לחדרי הטיפול באומנות — לא רק כמשחק, אלא ככלי טיפולי עשיר, מאפשר ומעמיק.לכאורה, מדובר בצעצוע פשוט: קוביות צבעוניות שניתן להרכיב ולפרק.אבל בעיני מטפל באומנות, הלגו הוא שפה של מבנה ורגש, מטאפורה חיה לתהל

שנתיים למלחמה בעזה, ומערכת החינוך בישראל מתמודדת עם מציאות רגשית חדשה וקשה. כתבה שפורסמה בעיתון הארץ (1.10.25) חשפה כי תלמידים רבים בבתי הספר היסודיים סובלים ממצוקה נפשית מתמשכת, בעוד משרד החינוך מתקשה לספק מענה מספק. התופעה אינה נקודתית – היא נוגעת לעשרות אלפי ילדים, ומשפיעה לא רק על הישגיהם הלימודיים, אלא בעיקר על איכות חייהם, תחושת הביטחון שלהם והיכולת לבנות קשרים חברתיים בריאים. במציאות זו, עולה מחדש השאלה: כיצד אנו כחברה, וכהורים בפרט, יכולים לספק לילדינו מענה רגשי שיאפ