ופשה אינה חור ברצף הטיפולי אלא אירוע בתוכו. מה שקרה בזמן שלא נפגשנו, והאופן שבו חוזרים ממנו, הם חומר טיפולי לכל דבר. אחרי חופשת קיץ, חגים או כל הפסקה ארוכה, הנטייה הטבעית היא "להמשיך מאיפה שעצרנו". אבל המטופל שחוזר אינו בדיוק זה שנפרדנו ממנו, וגם אנחנו השתנינו מעט. החזרה דורשת לבנות מחדש שלושה דברים: את המסגרת, את הקשר ואת הקצב. המאמר מציע דרך לחשוב על החזרה הזאת ולעבוד איתה, בשיחה ובעבודה בחומרים.

טיפול באומנות לאבל ואובדן הוא לא שיעור ציור — הוא דרך להגיע למקומות שמילים לא תמיד מגיעות אליהם. במאמר זה אסביר מה קורה בחדר הטיפול, למי זה מתאים, ולמה לפעמים הידיים יודעות לרפא מה שהפה לא יכול לומר.

דימוי שאני משרטט בעיפרון על דף, הופך לחותמת חיה שניתן להטביע שוב ושוב. אני אוהבת את התחושה הזו של "מכונת דפוס קטנה" שנמצאת אצלי בידיים, וכל פעם יוצרת מחדש.

לפעמים כל מה שצריך זה שמש, כמה עלים, ודף אחד מצופה בקסם כחול – כדי להזכיר לנו את היופי והעדינות שבפרטים הקטנים, ובכלל – בחיים. ההדפס הכחול-לבן הזה, שנקרא ציאנוטייפ (Cyanotype), הפך בשנים האחרונות לאחד הכלים האהובים עליי – גם כיוצרת, וגם כמטפלת רגשית באמנות.זו טכניקה פשוטה, נגישה, מרהיבה ביופייה – ובעיקר כזו שמאפשרת ריפוי דרך מגע באור.

לפעמים כל מה שצריך זה דף, שמש וכמה עלים – כדי להתחבר למה שבפנים, למה שחולף – ולמה שנשאר גם כשהוא דוהה.

אומנות חזותית היא אחד הכלים העוצמתיים ביותר בתחום הטיפול הנפשי. דרך היצירה האומנותית, מטופלים יכולים לבטא רגשות, מחשבות וחוויות שקשה להם לתא