מה זה טיפול באומנות לאנשים באבל ואובדן?
- ימית אושינסקי
- 26 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 28 באפר׳
כשאדם מגיע אליי אחרי אובדן, אחת השאלות הראשונות שאני שומעת היא: "אבל מה בדיוק עושים שם? איך טיפול באומנות יכול לעזור לי עם האבל?"
זו שאלה לגיטימית לחלוטין. טיפול באומנות עדיין לא מוכר לרבים — ואני רוצה להסביר.
האבל שגר בגוף
המחקר בתחום הטראומה והאבל מראה שוב ושוב: אבל אינו רק חוויה מנטלית. הוא מתגורר בגוף.
בחזה שמתכווץ בלי סיבה נראית לעין. בגרון שנחסם כשמנסים לדבר. בידיים שמחפשות מישהו שאינו. בבטן שכבדה גם אחרי אוכל.
הגישות הטיפוליות המסורתיות עובדות בעיקר דרך שפה — מילים, שיחה, עיבוד קוגניטיבי. וזה יעיל ומועיל. אבל לפעמים המילים פשוט לא מגיעות. לפעמים הכאב עמוק מכדי שיתן לעצמו להיאמר.
ובדיוק שם — טיפול באומנות פותח דלת אחרת.
מה קורה בחדר הטיפול?
בניגוד למה שרבים חושבים, טיפול באומנות אינו שיעור אמנות. לא מלמדים טכניקות. לא שופטים את התוצאה. לא צריך כישרון אמנותי.
מה שקורה הוא שונה לחלוטין:
המטפל יוצר מרחב בטוח עם חומרים — צבעים, חימר, נייר, קולאז׳, הדפס, חוטים, פחיות, חרוזים — כל חומר שמזמין מגע ותנועה.
המטופל מוזמן ליצור — בלי הנחיות נוקשות, בלי ציפיות, בלי תוצאה מוגדרת מראש.
והמטפל נוכח, מחזיק, ומתבונן.
תוך כדי היצירה קורים דברים שלא תמיד ניתן לתכנן מראש: רגשות עולים שלא ידענו שהם שם. זיכרונות צפים. משהו שנדחק פנימה — מוצא דרך החוצה.
לפעמים בכי. לפעמים שתיקה עמוקה. לפעמים הקלה — ולא תמיד מבינים למה.
ואותו משהו שיוצא — הוא תחילתו של עיבוד.
למה זה עובד?
מעקף ההגנות הקוגניטיביות המוח שלנו מגן עלינו. לפעמים יותר מדי. כשאנחנו יושבים ומנסים "לחשוב על האבל" — מנגנוני ההגנה עובדים שעות נוספות. אבל כשהידיים עסוקות ביצירה — ההגנות נרגעות. ומשהו עמוק יותר מתחיל לדבר.
שפה לא מילולית לרגשות שאין להם שם כעס על מי שהלך — קשה לומר בקול. הקלה שהוא הלך — קשה לומר בקול. אשמה, בלבול, געגוע שמעורב בכעס — כל אלה קשה לנסח במילים. אבל לפעמים אפשר לבטא אותם דרך יצירה.
מרחב בטוח כשהכאב "על הדף" — אפשר להסתכל עליו מבחוץ. זה לא מקטין אותו. אבל זה הופך אותו לפחות מציף.
הגוף מעורב בריפוי לישה של חימר, ריכוך של שעווה, מריחת צבע בתנועות גדולות — אלה פעולות שמערבות את הגוף בעיבוד הרגשי. ולפעמים הגוף יודע לרפא את עצמו — אם נותנים לו הזדמנות.
מי מגיע לטיפול באומנות לאבל?
בסטודיו אושי אני פוגשת:
נשים אחרי הפלה ולידה שקטה — שלעיתים מרגישות שהחברה לא מכירה באבל שלהן. שמצפים מהן "לעבור הלאה". הטיפול נותן להן מרחב שבו הכאב שלהן לגיטימי לחלוטין.
ילדים ונוער שאיבדו הורה, סב או אח — שלא תמיד יודעים לדבר על מה שהם מרגישים, אבל יודעים ליצור. דרך היצירה הם מוצאים שפה.
מבוגרים באבל — שלפעמים מרגישים שהם "אמורים להיות בסדר כבר" ולא מצליחים. הטיפול מאפשר להם לאבל בקצב שלהם, בלי שיפוטיות.
משפחות — שרוצות לעבד את האובדן יחד, כל אחד בדרכו, באותו מרחב מחזיק.
ואנשים עם אבל שלא מוכר — אבל על פרידה, על חלום שלא התגשם, על ילדות שלא הייתה, על זהות שהשתנתה. אבל לא תמיד מגיע עם הלוויה — ולפעמים הוא הכי כבד דווקא כשאין לו שם מוכר.
שאלות נפוצות:
"האם אני צריך להיות אמן?" לא. בכלל לא. רוב האנשים שמגיעים אליי לא יצרו מאז בית הספר היסודי. זה לא משנה כלל.
"האם זה כמו פסיכולוגיה?" טיפול באומנות הוא מקצוע טיפולי מוסמך ומוכר — בדומה לפסיכולוג קליני, עובד סוציאלי קליני, או מטפל זוגי ומשפחתי. כולם עושים את אותה עבודה יסודית — לעזור לאדם לעבד רגשות, להתמודד עם קשיים ולצמוח — כל אחד בדרך ובשפה שלו. המטפל באומנות עושה זאת דרך היצירה — שפה שמגיעה לפעמים למקומות שמילים לא מגיעות אליהם.
"כמה זמן לוקח?" לכל אדם זמן שלו. יש כאלה שחשים שינוי אחרי כמה מפגשים. יש שזה תהליך ארוך יותר. אין תשובה אחת נכונה.
"מה קורה בפגישה הראשונה?" שיחה. היכרות. אין לחץ ליצור מיד. המרחב הוא שלך, והקצב הוא שלך.
סיום:
אבל הוא לא מחלה שצריך לרפא. הוא ביטוי לאהבה שאין לה לאן ללכת.
הטיפול באומנות לא מבטיח שהכאב ייגמר. הוא מציע מרחב שבו הכאב יכול להיות — בלי לבלוע אותך.
אם משהו במאמר הזה נגע בך — אולי זה הרגע להתחיל.
תגובות