אבל לא נגמר - הוא משתנה
- ימית אושינסקי
- 22 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
וכיצד טיפול באומנות מאפשר ללוות את השינוי
יש משפט שאנשים באבל שומעים שוב ושוב: "זה ייקח זמן, אבל זה יעבור." המשפט הזה, שנאמר מתוך כוונה טובה, טומן בתוכו הנחה שלא תמיד נכונה - שאבל הוא דבר שמתחיל, נמשך, ואז נגמר. כמו שפעת. כמו חורף.
אבל מניסיוני הקליני כמטפלת באומנות - אבל לא נגמר. הוא משתנה. הוא משנה צורה, עוצמה, מרקם. הוא עובר ממקום של כאב חד ומשתק למקום של געגוע שקט שנושמים איתו. לפעמים הוא חוזר בפתאומיות, ולפעמים הוא הופך לחלק מהנוף הפנימי שלנו - לא כפצע פתוח, אלא כצלקת שמספרת סיפור.
ובדיוק בגלל שהאבל הוא תהליך שמשתנה - אפשר ללוות אותו. לא "לתקן" אותו, לא "להיפטר" ממנו, אלא לתת לו מקום, צורה, ביטוי. וכאן נכנסת האומנות.
למה דווקא אומנות? כי האבל לא תמיד מדבר בשפת המילים
כשאנחנו מבקשים מאדם באבל לספר מה הוא מרגיש, אנחנו למעשה מבקשים ממנו לעשות דבר מורכב מאוד - לתרגם חוויה פנימית עמוקה, לעיתים כאוטית, לשפה מילולית מסודרת. עבור רבים, זה פשוט לא אפשרי, לפחות לא בשלבים מסוימים.
בטיפול באומנות, אני מזמינה את המטופלים שלי לעבוד עם חומרים - צבעים, חימר, קולאז׳, בדים, חוטים - ולתת לידיים לדבר לפני שהמילים מגיעות. לפעמים דווקא הבחירה בצבע מסוים, או התנועה של היד על הנייר, חושפת משהו שהאדם עצמו לא ידע שהוא מרגיש.
האומנות מציעה מרחב ביניים - מקום שבו אפשר להתקרב לכאב בלי להיבלע בו. היצירה הופכת למעין "מתווך" בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, ומאפשרת להתבונן ברגשות ממרחק בטוח.
מהחדר הטיפולי: כשהאבל שינה צבע
(הדוגמה מבוססת על עבודה קלינית, עם שינויים מזהים לשמירה על פרטיות)
הגיעה אליי אישה בשנות הארבעים, כשנה לאחר אובדן משמעותי. היא תיארה תחושה של "קיפאון" - כאילו היא תקועה באותו מקום שבו הייתה ביום הראשון. "שום דבר לא זז," היא אמרה. "אני מרגישה בדיוק כמו אז."
בתחילת הטיפול, ביקשתי ממנה לבחור צבע שמייצג את האבל שלה באותו רגע. היא בחרה בשחור. עבדה בתנועות כבדות, לוחצות. הנייר כמעט נקרע.
שבועות עברו, ובכל פגישה חזרנו לאותה שאלה - "איזה צבע הוא האבל שלך היום?" לאט לאט, בלי שתכננה את זה, הצבעים השתנו. שחור הפך לכחול כהה, אחר כך לסגול, ובשלב מסוים הופיע גם לבן - "כמו ערפל," היא אמרה, "שמתחיל להתפזר."
כשהצבנו את כל העבודות אחת ליד השנייה, היא הסתכלה ואמרה בהפתעה: "את רואה? זה השתנה. אני לא שמתי לב, אבל זה השתנה."
הרגע הזה, שבו אדם באבל רואה במו עיניו שמשהו בתוכו זז - הוא אחד הרגעים החזקים ביותר בחדר הטיפולי. האומנות לא "ריפאה" את האבל, אבל היא הראתה לו שהוא חי, נושם, ובתנועה.
אז מה טיפול באומנות מציע למי שנמצא באבל?
ראשית, מרחב בטוח לביטוי - ללא שיפוט, ללא ציפייה "לעבור הלאה." בטיפול באומנות, אין תשובות נכונות או לא נכונות. אין "ציור יפה" או "ציור כושל." יש רק מה שיוצא, ומה שנגלה מתוך התהליך.
מעבר לכך, עבודה עם חומרים מאפשרת גישה לשכבות רגשיות שקשה להגיע אליהן דרך שיחה בלבד. חימר, למשל, נותן תחושה פיזית של שליטה - אפשר ללחוץ, לרסק, לבנות מחדש. יש בזה משהו שמקביל לתהליך האבל עצמו.
ולבסוף, האומנות יוצרת תיעוד מוחשי של המסע הפנימי. כמו באותה דוגמה קלינית - כשמסדרים את העבודות לאורך זמן, אפשר לראות שינוי שלעיתים לא מורגש מבפנים. זו עדות חזותית לכך שמשהו נע, גם כשמבפנים מרגישים תקועים.
לסיום: האבל הוא לא האויב
אני חוזרת ואומרת למטופלים שלי - האבל הוא לא משהו שצריך לנצח. הוא העדות לכך שאהבנו. שמישהו או משהו היה חשוב לנו מספיק כדי שהיעדרו ישאיר חלל.
התפקיד שלנו, כמטפלים וכבני אדם, הוא לא למחוק את החלל הזה. אלא ללמוד לחיות איתו, לתת לו ביטוי, ולאפשר לו להשתנות - בקצב שלו, בצורה שלו.
האומנות, בידיים הנכונות, מציעה בדיוק את זה.
ימית אושינסקי, M.A., מטפלת באומנות חזותית
מתמחה בליווי תהליכי אבל ואובדן דרך יצירה
אושי-סטודיו | בית עיש
תגובות